כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א נ' שלמה ניסים

פסק דין

1.תביעת שיבוב שהגישה התובעת, מבטחת ועד הבית של הבניין ברחוב האצ"ל 7 רמת גן (להלן: "הבניין"), נגד הנתבע, דייר בבניין, להחזר תגמולי ביטוח שהיא שילמה לוועד הבית, בגין נזקים שנגרמו למעלית הבניין.

התובעת טוענת שהנזקים למעלית נגרמו כתוצאה ממים שדלפו מצנרת דירתו של הנתבע, הציפו את חדר המדרגות, חלחלו אל המעלית וגרמו לה לנזק.

2.בכתב ההגנה טען הנתבע טענה מקדמית, לפיה דין התביעה להידחות על הסף בהיעדר זכות להגיש תביעת שיבוב, ובהיעדר כל עילה לתביעה. הנתבע טען שבהיותו דייר בבית המשותף, התובעת, שהיא מבטחת וועד הבית, אינה רשאית להגיש נגדו תביעת תחלוף בשל נזקים שהסב לרכוש המשותף. לטענתו יש לראות בו כבעל הפוליסה, כמבוטח משותף או כמבוטח סמוי, ועל כן לא יכולה המבטחת להגיש נגדו תביעת שיבוב, ותביעה שכזו גם עומדת בניגוד לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח.

הצדדים הסכימו כי שאלה זו תידון תחילה כטענה מקדמית, על יסוד כל החומר הקיים בתיק, לרבות תצהירי עדות ראשית, ולאחר מכן ובהתאם לתוצאות ההחלטה הם יכלכלו צעדיהם (ראה פרוטוקול מיום 15.02.10).

3.הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, ובהחלטתי מיום 23.05.10 דחיתי את טענת הנתבע וקבעתי שעל פני הדברים, ובהתאם לחומר הקיים, יש לתובעת עילה לתביעה. איני רואה צורך לשוב על שכתבתי באותה החלטה, והמעיין, יעיין.

לאחר החלטה זו לא השכילו הצדדים להגיע להסכמות, ונשמעו ראיות. מטעם התובעת העידו: הגב' חנה גרינברג, נציגת וועד הבית; הגב' גינה שוורץ, נציגת חברת הביטוח; והשמאי מר שלמה פרנקל. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו, והשמאי מטעמו מר יעקב ברוכים.

4.בסיכומיו שב הנתבע ומבקש שאבחן שנית החלטתי, החלטה שהיא אינה אלא החלטת ביניים. גם לגופם של דברים טוען הנתבע שהתובעת לא הוכיחה את רשלנותו ויש לדחות תביעתה.

5.בחינת הראיות מעלה שאין מחלוקת של ממש לגבי העובדות. אלו הן העובדות הרלוונטיות.

בתאריך 31.12.06 התגלתה דליפת מים בחדר המדרגות בבניין, המים זרמו וחלחלו למעלית, גרמו לה לנזק והמעלית הפסיקה לעבוד (סעיף 4 לתצהיר שוורץ, עדות גרינברג בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 28.04.11). נתברר שדליפת המים יסודה בצינור המוביל מים לדירת הנתבע, וועד הבית סגר את הברז המוביל מים בצינור (עדות גרינברג, חוות דעת פרנקל, עמ' 1 סיפא, בפרק תיאור המקרה). ועד הבית הודיע לנתבע על הנזק, והלה שלח אינסטלאטור שתיקן את הצינור (עדות גרינברג, שם). הנתבע הוא שהזמין את האינסטלאטור והוא גם ששילם עבור התיקון (עדות גרינברג; עדות הנתבע).

אין הסכמה לגבי המיקום המדוייק של נזילת המים: לטענת גרינברג הנזילה היתה מתחת לקיר דירת הנתבע, בחלק שגובל עם הרצפה, וגם התיקון של הצינור הדולף נעשה בתוך דירת הנתבע (עמ' 7 שורות 16 – 27). הנתבע טוען שהדליפה היתה ליד המעלית, באזור הרכוש המשותף (עמ' 14 שורות 20 – 22), והתיקון כולו נעשה מחוץ לתחום הדירה (עמ' 15 שורות 10 – 11). עם זאת על הכל מוסכם שהצינור שדלף הוא צינור שהוביל מים חמים לדירת הנתבע (וראה גם עדות השמאי פרנקל בעמ' 10 שורות 9 – 10; עמ' 11 שורות 6 - 8; עדות ברוכים שמאי הנתבע בעמ' 12 שורות 19 – 23 לפרוטוקול). כאמור, הנתבע הודה שהוא שהזמין את האינסטלאטור והוא ששילם עבור התיקון (עמ' 14 שורות 28 – 29).

מהעובדות האמורות עולה שאין למעשה מחלוקת שהנזק למעלית נגרם כתוצאה מדליפת מים מהצינור, ושהצינור שניזוק לא היה רכוש משותף אלא צינור דירתי השייך לנתבע.

6.הנתבע טוען שלא הוכחה התרשלותו. לטענתו גם אם הצינור הוא צינור פרטי, עדין יש משמעות למיקום הנזילה. לפיכך ומאחר ובניגוד לטענת נציגת וועד הבית, הנזילה היתה באזור המעלית בשטח שהוא רכוש משותף, לא הוכחה התרשלותו. ב"כ התובעת מפנה להוראות סעיפים 38 ו – 41 לפקודת הנזיקין, וטוענת שעל הנתבע הנטל להוכיח, שלא היתה התרשלות בהתנהגותו, והנתבע לא טען לכך דבר, וודאי שלא הרים את הנטל המוטל עליו.

7.סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע כך: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי.... דבר שנמלט העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר ..... על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר .... הנמלט התרשלות שיחוב עליה". מים הם "דבר נמלט העלול לגרום נזק בהימלטו" (ראה ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ' משק אשכנזי ושות'; ע"א (י-ם) 4310/03 החברה לפיתוח מפעלים משחקי שלמה בע"מ נ. חברת להיט רהיט בע"מ).

הוכח שהנזק נגרם כתוצאה מהמים שדלפו, והוכח שהמים "נמלטו" מצינור השייך לנתבע. לפיכך אני מקבלת את טענת התובעת שיש להורות על היפוך נטל הראיה, ועל הנתבע הנטל להוכיח שלא היתה בהתנהגותו התרשלות שיחוב עליה. לאור מסקנתי בדבר תחולת סעיף 38 לפקודה, אין צורך לדון בשאלת תחולת סעיף 41 לפקודה, על נסיבות מקרה זה.

8.הנתבע לא טען דבר וודאי שלא הוכיח כי נקט פעולה כלשהיא למניעת הנזק. טענתו היחידה היתה שמאחר ומיקום הנזילה בצינור הוא ליד המעלית, אזור המהווה רכוש משותף, אין הוא אחראי לנזק. איני מקבלת טענה זו. לא המיקום הספציפי של הנזילה קובע, אלא הבעלות בצינור שדלף ואחריותו של הנתבע למנוע נזק מהרכוש עליו הוא מופקד, הם הקובעים.

לאור האמור, ובהיעדר הוכחה לנקיטת פעולות כשלהן למניעת נזק מהצינור, לא עלה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שלא התרשל. אשר על כן אחראי הנתבע לנזקי התובעת.

9.בסיכומיו, שב ב"כ הנתבע וטען שאין לה לתובעת כל עילה לתביעה נגד הנתבע, שהוא דייר בבניין, וביקש שאשקול החלטתי פעם נוספת. החלטתי המקדמית ניתנה על יסוד הראיות שהיו בפני אותה עת, והדברים הודגשו בהחלטה עצמה. על כן לו היה הנתבע מביא ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות ממסקנתי, היה מקום לשמוע טענותיו.

אלא שהנתבע לא הביא כל ראיות חדשות שיש בהן כדי להביא לשינוי ההחלטה. ב"כ הנתבע שב וטוען שיש לראות בנתבע כמוטב נוסף על פי הפוליסה. לטענתו הוכח שבעת רכישת הפוליסה לא דובר בשאלה אם ניתן לתבוע את הדיירים על נזקים שהם יסבו לרכוש המשותף, לא דובר אם הדיירים מכוסים גם הם באותה פוליסה, אם הדבר מחייב תוספת פרמיה, ושאלות נוספות כיו"ב, ומתוך כך שהדבר לא עלה, יש להסיק שהיתה הבנה שהדיירים מכוסים גם הם כמוטבים נוספים בפוליסה, ועל כן לא ניתן לחזור אליהם בתביעת שיבוב.

אינני מקבלת טענה זו. מה שלא דובר לא דובר, ומה שלא הוסכם לא הוסכם. לא ברור על שום מה מסיק ב"כ הנתבע כי אם לא דובר על כך שהדיירים יהיו מבוטחים נוספים, "היתה הבנה" שכך יהיה. כפי שהובהר בהחלטתי הנ"ל, על פי תניות הפוליסה, המבוטח הוא רק וועד הבית, והדיירים עצמם אינם מבוטחים בה. טענת הנתבע כי היתה הבנה שונה, אינה נסמכת על כל ראייה שהיא, והיא טענה בעלמא. בנסיבות אלו לא ראיתי לשנות מהחלטת הביניים.